16 בנובמבר 2012

אורי הקטן עצם את עיניו בפעם האחרונה


"אורי הקטן שלנו, נזכור אותך תמיד". אורי כהן, גולש גלים בן 25 מקרית ים, חלה לפני 13 שנה בסרטן וניצח. אבל לאחר שהסרטן היכה בו בפעם השנייה לפני כחמישה חודשים, גופו נכנע למחלה וביום ראשון השבוע עצם את עיניו בפעם האחרונה.

אורי הקטן, קראו לו החברים, היה גולש בנשמתו כבר מגיל 10. חבריו יפרדו ממנו בחוף ימית בקרית ים, על פי מנהגם להיפרד מגולש שהלך לעולמו, בכניסה למים, ישיבה במעגל והחזקת ידיים – כדי לחלוק לו כבוד אחרון. אורי נולד בקרית ים לתרצה ואיציק ולמד בתיכון רודמן.

החברים של אורי פתחו קבוצה בפייסבוק לזכרו ועשרות מהם נפרדו מחברם האהוב.

ערן בן-עזרא כתב: "אורי היקר קשה לי להאמין שאני בכלל רושם לך בלשון עבר ועוד בפייסבוק! כמה דברים עברנו ביחד. איך הייתי אוהב לראות אותך צוחק, צועק תמיד במרכז… חיי את החיים הטובים! אורי אין לי הרבה מילים כרגע יש רק כאב… אוהב אותך ותמיד אוהב! אתה חרוט בלב שלי! נסיך קטן תנוח על משכבך בשלום… אורי כהן אחי אתה איתי לנצח!".

עינב שפירא נפרדה: "אני כבר יומיים יושבת עם עצמי ולא מצליחה לחשוב מה לכתוב לך. הרבה דברים בבנאדם כל כך קטן עם חיוך שובה על הפנים, קורע עד דמעות ואישיות שאין שניה לה! החיוך שלך היה תמיד קורן וזה הזמן להעניק לך אותו בחזרה! זה לא נתפס לי!"

גלית: "חשבתי על זה המון ואני לא מצליחה לעכל את זה שאתה כבר לא בחיים. אתה אחד האנשים הכי חזקים שהכרתי אי פעם, אחד האנשים שעברו את אחת המחלות האיומות ביותר ועדיין שמרו על צחוק, החיוך ואפילו על השטויות הקטנות של החיים. פעם אחרונה שנפגשנו היה במקרה ברחוב, מי היה מאמין שזו הייתה הפעם האחרונה שניפגש. היית גיבור בעיני וכזה גם תישאר. לא אשכח אותך לעולם! יהיה זכרך ברוך!"

"אני מלא תקווה שבסוף הדרך אנצח את המחלה"

חבריו פרסמו בפייסבוק מכתב שכתב אורי בגיל 15, להלן המכתב המלא.

שלום,
שמי אורי כהן ואני בן 15.

עד לפני כשנתיים הייתי ככל הילדים, תלמיד בכיתה ח' שכל המחשבות והעסוקים שלי, כמו ילדים אחרים בני גילי, סובבים סביב בית הספר, השכונה, החברים הטובים, המשחקים, כדורגל ובעיקר ספורט הגלישה על גלים שהיה החביב עלי ביותר ובו הצטיינתי באופן מיוחד. הייתי רחוק מדאגות או מחשבות על בריאות, בטח לא על מחלות קשות או מחלות סופניות.

גם כאשר התחילו לתקוף אותי כאבים בירך ובאגן שמאל, חשבתי שמדובר בכאבי גדילה או בהתכווצויות מפעילות ספורטיבית – כמו שחשבו גם הרופאים שבדקו אותי; רופא אחד אפילו הרחיק לכת והעלה חשש לשבר. אבל, כשהכאבים הפכו לתכופים יותר ובלתי נסבלים, הפנה אותי סוף סוף הרופא במר"מ לצילום; משם הדרך היתה קצרה לחדר מיון ברמב"ם ולאשפוז מיידי. מה שהתחיל כחשש לשבר התברר אט אט כגידול באגן, גדול ומרשים כלשון הרופא בחדר המיון, שמאוחר יותר התגלה כממאיר, האוכל את עצמות האגן ומאיים להתפשט הלאה.

את הבשורה הקשה בישרו לי בהדרגה, שלב אחר שלב, עד אשר התחלתי לעכל שאני ילד חולה סרטן. קשה לתאר את המחשבות שעברו לי בראש. באותם ימים למילה סרטן היתה משמעות אחת והיא מוות. היה קשה מאוד להתמודד עם המציאות הזאת, למרות שכולם סביבי עשו כל מאמץ להקרין אופטימיות, לחזק אותי ולהרחיק ממני מחשבות ייאוש.

מהשיחות עם הרופאים ידעתי שעומד לפניי מאבק קשה ביותר, מאבק ארוך וממושך, כרוך בהרבה סבל. חששתי מהטיפולים הקשים וכשהגעתי למחלקה האונקולוגית להתחיל את סדרת הטיפולים הכימותרפיים, הייתי במצב רוח ירוד, עצוב ומדוכא.

עברתי חודשים ארוכים של טיפולים מאומצים ומתישים ושל תופעות לוואי קשות: כאבים עזים, חום גבוה, ספירות דם נמוכות, פגיעה במערכות ההגנה של הגוף, הקאות ושלשולים, פצעים פנימיים בפה ובמערכת העיכול, נשירת שערות בכל הגוף ועוד. ימים ארוכים לא רציתי לצאת מחדרי בבית החולים, לא רציתי לפגוש אף אחד, במיוחד לא רציתי לפגוש את הילדים החולים במחלקה.

כך, במצב הקשה שבו הייתי, התוודעתי לראשונה לעמותת "גדולים מהחיים", זאת כאשר התבשרתי שאני מועמד להצטרף לקבוצה של ילדים חולי סרטן כמוני לנסיעה לאורלנדו בארצות הברית. זה היה בשבילי כמו קרן אור בתוך כל הייאוש שמתלווה למחלה איומה זו. הציפייה לנסיעה כל כך ריגשה אותי; לפתע יכולתי לדבר גם על דברים שאינם קשורים במחלה וטיפולים, דברים של הנאה וכיף. ואכן, במהלך הטיול לאורלנדו למדתי להכיר את כל האנשים הנפלאים שעושים עבודת קודש בעמותה, ובראשם את בני וציון, ונקשרתי אליהם מאוד, כמו יתר הילדים שהיו איתי.

הטיול עצמו היה חוויה של פעם בחיים – כמעט 3 שבועות בלי מחשבות על אשפוזים, על בתי חולים, על כימותרפיה או על ספירות דם נמוכות, רק הנאה וכיף. יותר מזה, פעם ראשונה נקשרתי אל ילדים חולים כמוני, למדתי שאני לא לבד במאבק הזה ומהילדים הבוגרים יותר שאבתי עידוד ולמדתי שיש גם תקוה בסוף המאבק.

לאחר הטיול, עמותת "גדולים מהחיים" שמרו איתי על קשר מתמיד ורצוף, במיוחד בני כהן, אשר דאג תמיד להזמין אותי לימי כיף ונופשונים שהעמותה אירגנה, וביודעו את אהבתי הגדולה לכדורגל, צרף אותי, לשמחתי הגדולה, לקבוצה שטסה למנצ'סטר באנגליה, לפגוש את אייל ברקוביץ ולהתארח במגרש הביתי של מנצ'סטר סיטי וכן סידר שאסע לראות את משחקי מכבי חיפה בגרץ ובמנצ'סטר.

קשה לי לתאר לכם במילים עד כמה שמחה ותקווה העניקו לי הנסיעות והפעילויות מטעם "גדולים מהחיים". ראיתי את השמחה והתקווה בעיני הילדים האחרים שהיו איתי בטיולים, גם אלה שמצבם היה קשה וגם אלה שלצערי לא התגברו על המחלה וכבר אינם אתנו.

היום אני כבר אחרי כל הטיפולים הכימותרפיים, אחרי ניתוח קשה ומורכב, אחרי השתלת מוח עצם ואחרי סדרה ארוכה של הקרנות, ואני מלא תקווה שבסוף הדרך אנצח את המחלה.

לסיום אני מבקש לנצל את ההזדמנות הזו כדי להודות שוב לעמותת גדולים מהחיים ולכל האנשים הנפלאים ובראשותם של בני כהן וציון אבוטבול, אשר עושים עבודה ברוכה יום יום ובמשך שנים למען הילדים חולי סרטן בישראל.

תודה,
אורי כהן, קריית ים.

שתף בפייסבוקשתף לחברים בפייסבוק    











עורכי דין משפחה  גילה מדינה| בית דפוס | נדל"ן | פשיטת רגל | איפור כלות בחיפה לנה | חדרים בקריות VIP רומס| חדקונית הדקל